נתן דצוציתא

נתן דצוציתא
 
נתן דצוציתא הוא עוקבן בר נחמיה[1] ריש גלותא, מגדולי בעלי התשובה שבדורו [שבת נו, ב].
רש"י [שם] מבאר את השם 'צוציתא' בשתי דרכים: א. "על שם ניצוצין דנורא – שהמלאך פשט את ידו וקיבל תשובתו". ב. "על שאחזו המלאך בציצית ראשו". רבינו תם בתוס' הביא פירוש נוסף שהיה נר דולק על ראשו, ועיין ברש"י סנהדרין [לא, ב] אי היה אב"ד או ריש גלותא, ומכח זה הסיק בסדר הדורות כי מר עוקבא אינו עוקבן בר נחמיה.
אם הוא עוקבן בר נחמיה הרי שהוא אמורא, אולם ע"פ מנורת המאור [ראה עובדות והנהגות] נראה שחי בדורו של רבי עקיבא [ראה להלן עובדות והנהגות], וא"כ הוא תנא.
במדרש הגדול [שלח טו, מא] הביא המעשה הנזכר להלן, והביא מקרים נוספים על אדם שבא לעבור עבירה וטפחו לו ציציותיו על פניו. שם בהערה הביא כי בנוסחא אחת כתוב כי לכך נקרא 'נתן דצוציתא על שם שהיה זהיר במצות ציצית'.
 
עובדות והנהגות
"מעשה בנתן דצוציתא שהיה אדם גדול בישראל ועשיר עד מאד, והיתה אשה אחת יפה עד מאד ושמה חנה, והיתה אשת איש, והיו מעניי ישראל. ראה אותה נתן דצוציתא וחשק בה עד מאד, עד אשר נפל למשכב מאהבתו אותה. אמרו הרופאים: אם לא ישכב עמה ימות. אמרו חז"ל: ימות ואל יגלה ערוה. אמרו הרופאים: ידבר עמה. אמרו: ימות ולא ידבר בעבירה עם אשת איש. אמרו הרופאים: ידבר עמה מאחרי הגדר. אמרו חז"ל: ימות ואל יקלו בעריות. והיה מוטל על מיטתו כמת, ולא היה אוכל ולא היה שותה ולא יישן, אלא יושב ומצטער כל היום. בעלה של חנה היה עני, והיו בני אדם נושין בו ממון רב, ולא היה לו מה לפרוע להם. נתנוהו בבית האסורים, עד אשר צר לו מאד, ובחר מוות מחיים. קרא לאשתו ואמר לה: בתי חנה, הנה נא זקנתי, ידעת כי המחיה נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. הינך רואה צרת נפשי בבית האסורים הזה, ואין לי פדיון לפדות בו את נפשי מהממון שאני חייב, ואני שמעתי שנתן דצוציתא חושק בך, ושנפל למשכב מאהבתך. אם טוב בעינייך, לכי אליו ועשי רצונו, ויתן לך הממון שאני חייב, ותפדי אותי בו, ואחיה ולא אמות ברעתי בבית האסורים הזה. מיד גערה בו אשתו ואמרה לו: שוטה שבעולם, הייטב בעיני הקדוש ברוך הוא הזנות, שבשבילו בא מבול לעולם? אמר לה: אני יודע שאת אוהבת אותו, ואת מחכה ומצפה יום מותי כדי שתנשאי לו, ואת עושה עצמך כשרה וצנועה, והתחיל להתקוטט עמה. מיד הרימה קולה בבכיה ואמרה: הראיתם אדם משוגע כזה שיאמר לאשתו לכי זני והושיעני מצרתי? הלכה לביתה בכעס גדול, בוכה ומשתוממת, וישבה לה כמו שמונה ימים, ולא הלכה לבעלה לבית האסורים ולא ראתה אותו. לאחר מכן הגיע למות בבית האסורים ברעב ובצמא, ויוגד לחנה: הנה בעלך ימות בבית האסורים. הלכה לראותו, וראתה שלא נשארה בו נשמה. אמר לה: השם יבקש את נשמתי ממך, כי יש בידך להוציאני מן הצרה הזאת, אבל אינך רוצה לפי שמאסתני מפני עניותי, ואת מחכה יום מותי ותנשאי לנתן. מיד נכמרו רחמיה על בעלה, ובכתה בכי גדול ואמרה לו: אלך אל נתן ואראה אם יתן לי הממון שאתה חייב כדבריך. אמר לה: לכי. יצאה מעמו ונשאה עיניה לשמים ואמרה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שמתוך צרתי וצרת בעלי אני הולכת לנתן, יהי רצון מלפניך שתציל אותי ממנו, ולא אחטא עמו ואהיה חוטאת ומחטיאה. הלכה לבית נתן. כשהגיעה לחצירו, ראתה אותה שפחת נתן, הלכה ואמרה לו: אדוני, הנה חנה בחצר. אמר לה: אם כדברייך הרי את חופשית. נכנסה לבית. הלכו עבדיו ושפחותיו ואמרו לו: אדוננו, הנה חנה בבית. אמר להם: אם כדבריכם הרי אתם כולכם חופשיים. נכנסה אצלו. אמר לה: הראית צרת נפשי מאהבתך, וכל החולאים שהקיפוני מרוב תשוקתך? השלום בואך? מה בקשתך? אמרה לו: בעלי עצור בבית האסורין בשביל ממון שהוא חייב, אם טוב בעיניך, תנה לי הממון ואפדנו בו. אמר לה: חנה, כל אשר לי בידך. לקח הממון ששאלה ונתן בידה. אמרה לו: הנני בידך, עשה כטוב בעיניך, אך שמע נא דברי אמתך. אמר לה: דברי. אמרה לו: דע שהקדוש ברוך הוא אל קנוא ונוקם, פוקד על איש עונותיו ומעלליו ישיב לו, ולא ינצל אדם מיום דינו הגדול. ועתה, אדוני, אתה עשית חסד עם אמתך ונתת לי ממון זה לפדות בו את בעלי, ואם עתה תכבוש את יצרך, ותכניע את תאוותך, ותפסיד הנאה שעה אחת בעולם הזה, תזכה לשכר גדול לחיי העולם הבא ולמנוחה שאין לה קץ ותכלית. ואם תעשה עמי עבירה, הקדוש ברוך הוא עתיד להפרע ממך וממני, ותהיה אתה חוטא ומחטיא אותי, ותאסרני על בעלי, ומה תועלת לך לשכב עמי? העלה על דעתך שכבר עשית רצונך עמי ומילאת את תאותך, כי מיד אחר שתעשה תתנחם ולא יועיל לך כלום. ואם לא תעשה עתה העבירה הזאת, הקדוש ברוך הוא ישלם לך כצדקתך ויתן לך שכר גדול בשביל הממון הזה שנתת לי לפדות בו אותו עני מצרת נפשו. מיד כששמע נתן את דבריה, נפל על פניו ארצה ונכנס בליבו הדבר, ונשא עיניו למקום ואמר: ריבונו של עולם, חזקני נא ואמצני נא היום לכבוש את יצרי ולהכניע את תאוותי, ולא אבוא לידי חטא ולא לידי עבירה עם האשה הזאת. מיד נתן הקב"ה בו כוח וכבש את יצרו ואמר לה: לכי לשלום, ופדי את בעלך בממון הזה, ואני נותנו לך לשם צדקה לפדיון שבויים, ויודע הנסתרות יודע שלא הנחתי ליגע בך לכבוד שמו. מיד הלכה ונתנה הממון לבעלי החובות של אישה, והוציאוהו מבית האסורים, וסיפרה לבעלה כל המעשה. לאחר שיצא מבית האסורים, היה חושד אותה שזינתה עם נתן, והיה מקלל ומחרף אותה, ולא היה מאמין לה שלא זינתה עמו. כשיצאה חנה מבית נתן, מיד קם מן המיטה ואכל ושתה, ושמח בליבו שלא עבר עמה, ונתן שבח והודאה לקדוש ברוך הוא שהצילו מן החטא, ושכח כל עמלו ונתרפא מכל מכאוביו. יום אחד היה ר' עקיבא שונה עם תלמידיו בעלייתו, נשקף בעד האשנב וראה והנה נתן דצוציתא עובר בשוק והוא רוכב על סוסו ופניו מאירים כשמש, ועל ראשו כתבנית עטרה מזהרת ככוכבים. אמר לתלמידיו: אתם רואים מה שאני רואה? אמרו: אנו רואים את נתן דצוציתא רועה הזונות. אמר להם: אינכם רואים בו דבר אחר? אמרו לו: לאו. שלח ר' עקיבא וקרא את נתן, ואמר לו: בני, ראיתי את פניך מאירים ועטרה על ראשך מאירה ככוכבים, ספר נא לי אם עשית שום זכות שזכית בו לכך, או אם באת לידך עבירה וניצלת ממנה. סיפר לו כל המאורע. אמר לו: אם כן, עם חלקך יהא חלקי. מיד ידע ר' עקיבא כי בחינם היה מקלל אותו האיש את אשתו. שלח בשבילו והודיעו, אז ידע שלא חטאה אשתו עם נתן דצוציתא, ולא יסף לקללה עוד ולא לחרפה" [מנורת המאור פרק ג, תשובה, עמוד 127-129].