מגדולי האמוראים.
רש"י [כתובות מג, ב] סבור שישנו אמורא אחד בשם זה, שנולד בבבל ועלה לארץ ישראל, אלא שבבבל כינו אותו 'רב' זירא, ובארץ ישראל, לאחר שנסמך, 'רבי' זירא. אולם התוספות [מנחות מ, ב] סוברים שהיו שנים, אחד רב זירא, והשני רבי זירא. בתלמוד הירושלמי הוא מכונה זעירא, וכן כותב סדר הדורות: "ודע כי בירושלמי קורא לר' זירא זעירא".
בבבל למד אצל רב הונא, רב יהודה ורב חסדא [ברכות לט, א], ובארץ ישראל קיבל מר' יוחנן [קידושין נב, א], מר' אמי ור' אסי ומאחרים.
היה רבו של ר' ירמיה, שאותו חיבב במיוחד, וקרא לו בני [מועד קטן ד, א].
גר בארבל ושם עסק במלאכת הפשתן [ירושלמי שביעית ו, ג].
אמרותיו
ארץ ישראל היתה חביבה מאוד על רבי זירא, והדבר מתבטא באמרותיו:
"אמר רבי זירא... אוירא דארץ ישראל מחכים" [בבא בתרא קנח, ב].
"אמר רבי זעירא אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה" [ויקרא רבה לד, ז].
עובדות והנהגות
כשסמכו רבנן את רבי זירא, שרו לו: "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן"[1]. [כתובות יז, א]. אם היה מישהו פוגע ברבי זירא, היה רבי זירא חולף על פניו שוב ושוב וממציא עצמו לפניו, כדי שהלה יבקש ממנו מחילה וימחל לו [יומא פז, א].
בבואו לעלות לארץ ישראל חצה את הירדן בחפזון, ואמר לצדוקי שלגלג על חפזונו: מקום שמשה ואהרן לא זכו להגיע אליו, מי יאמר שאני אזכה? [כתובות קיב, א].
כשעלה רבי זירא לארץ ישראל, התענה מאה תעניות כדי שלא תשלוט בו אש הגיהנום. כל שלושים יום היה בודק את עצמו בכך שהיה מתיישב בתוך תנור רותח, ומעולם לא שלטה בו האש. יום אחד נתנו בו חכמים את עיניהם ונחרכו שוקיו, ומאז נקרא 'קטין חריך שקיה' [בבא מציעא פה, א].
רבי זירא האריך ימים. וכן מובא בגמרא [מגילה כח, א]: "שאלו תלמידיו את ר' זירא, במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי [בדברי תורה] במבואות המטונפות, ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חברי, ולא קראתי לחברי בחניכתו [= בשם הגנאי שלו]" [מגילה כח, א].
רבי זירא התגורר בשכנות לאנשים בריונים, והיה מקרב אותם בתקווה שיחזרו בתשובה, אך רבנן לא ראו זאת בעין יפה. כאשר נסתלק רבי זירא אמרו אותם בריונים: עד עתה היה 'קטינא חרוך שוקיים'[2] שהיה מבקש עלינו רחמים, עתה מי יבקש עלינו רחמים? הרהרו בליבם, ושבו בתשובה [סנהדרין לז, א]. אמרו: רבי טרפון הניח שתי ידיו תחת כפות רגלי אמו והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה; רבי ישמעאל היתה אמו רוחצת רגליו ובקשה לשתותן ולא הניחה. אמרו לו חכמים: הואיל והוא רצונה הוא כבודה. רבי זעירא היה מצטער ואמר: הלואי והיו לי אב ואם לכבדם ולירש גן עדן. כיון ששמע שני מעשים הללו, אמר: ברוך המקום שאין לי אב ואם, ולא כרבי טרפון אני יכול לעשות ולא כרבי ישמעאל הייתי מקבל על עצמי.
כאשר נפטר רבי זירא, ספדו אותו: "ארץ שנער הרה וילדה [שנולד בבבל], ארץ צבי גידלה שעשועיה [שעלה לארץ ישראל]. אוי נא לה אמרה רקת [רקת היא טבריה, בה נפטר], כי אבדה כלי חמדתה" [מגילה ו, א; מועד קטן כה, ב][3]. "רבי זעירא כד סלק להכא אזל אקיז דם, אזל בעי מיזבון חדא ליטרא דקופד מן טבחא, א"ל [לטבח] בכמה הדין ליטרתא? א"ל בחמשין מניי וחד קורסם. א"ל סב לך שיתין ולא קביל עילוי. סב לך ע' ולא קביל עילוי. סב לך פ', סב לך צ' עד דמטא מאה ולא קביל עילוי. א"ל עביד כמנהגך ברומשא. נחית לבית וועדא, אמר לון רבנן מה ביש מנהגא דהכא דלא אכיל בר נש ליטרא דקופד עד דמחו ליה חד קורסם, אמרין ליה ומה הוא דין, אמר לון פלן טבחא, שלחון בעיי מייתיתיה ואשכחון ארוניה נפקא, אמרין ליה ר' כל הכין אמר ליה וייתי עליי דלא כעסית עילוי, מי סברת דמנהגא כן" [ירושלמי ברכות ב, ח].
עולי הרגל ומקורות
שבילי דירושלים, איגרת מספרת יחסותא דצדיקייא, ידי משה[5], מסע מירון, מסעות משה. :איגרת יחוס האבות מאלמוני.
"ארבל, שם קבר נתאי הארבלי, וסמוך לכפר קבר ר' זירא". [כת"י אילן ג']
"ור' זירא קבור שם [ארבל], ועל ציונו כתוב ר' זירא". [ר' יעקב בן נתנאל הכהן]
"וחוץ לעיר מצאנו קברו של ר' זירא, ואין עליו ציון כי נפל". [מסע דפלסטינא]
"והלכתי משם [מכפר נחום] לארבאל, וראיתי שני אבנים חלולות וגולל על כל אחת ואחת, באחת מהן ר' זירא, ובאחרת נתאי הארבאלי...[6]". [מכתב מר' מנחם ב"ר פרץ החברוני] "ולמטה משם [מניתאי] קבר ר' זירא ז"ל, ועליו ציון גדול חרב כולו". [כת"י מוסקבה]
"ארבל. שם קבורת רבי זירא, והוא קודם לכפר כמו מצבה, ושם נתאי הארבלי". [איגרת יחוס הצדיקים (יחוס הצדיקים; גלילות ארץ ישראל / איגרת הקודש; שבחי ירושלים; זכרון בירושלים)]
"ארבלתא, הכפר חרב. לדרום קבורים ר' זירא ונתאי הארבלי, וקבריהם מכוסים אבנים גדולות". [ידי משה]
מיקום וזיהוי הקבר
כנ"ל אצל נתאי הארבלי, קברו של ר' זירא נמצא מחוץ לכפר ובסמוך לו, מפלס אחד מתחת לבית הכנסת, בצד שכנגד נתאי, ציון גדול שנפל ונחרב. אכן הציון נמצא מעבר לחומת היישוב, סלע גדול הנראה לעין, שהוא חלק מהיקף גדר-חצר הקבר. יש לציין כי סיר אוליפנט כתב בספרו כי עולי הרגל היו מראים על הציון הגדול הזה כי הוא קבר צדיק.
[1] כלומר, יפה הוא אפילו ללא שום יפוי. ע"פ רש"י שם. [2] גוץ היה, ונחרכו שוקיו במעשה שהיה (ראה לעיל). [3] יתכן שהספד זה, והעובדה שרבי זירא נפטר בטבריה היוו בסיס למסורת שעל פיה נטמן בטבריה. וראה להלן (שערי ירושלים; מבשרת ציון) שהסתמכו על כך כשציינו את מקום מנוחתו בטבריה. [4] ישנה דעה שעל פיה נטמן בטבריה: "דרומית לטבריא קבור הרמב"ם בתוך גן... ולא הרחק משם בית מדרש בו קבורים ר' אמי ור' אסי ורב זירא". [ידי משה]
"ברחוק חצי שעה קרוב לחמי טבריא יש גל אבנים, ושם קבר ר' ירמיה האמורא, וקרוב אליו חצר מוקף שלוש קירות ורצפת אבנים ובתוכה ציון, ושם קבר ר' מאיר בעל הנס התנא... ואצלו קבר ר' אמי ור' אסי, ואין עליהם שום סימן. גם קבר ר' זירא הנזכר במגילה [ו, א]". [שערי ירושלים]
"חמי טבריא המהוללים... קרוב להם גל אבנים, ואומרים כי שם קבר ר' ירמיה האמורא. וקרוב אליו... ר' מאיר התנא... ואצלו קבר רב אמי ורב אסי ורב כהנא... גם קבר ר' זירא, כנזכר במגילה [ו, א]". [מבשרת ציון]
[5] בידי משה אמנם מציין שר' זירא קבור בארבל, אך ראה בהערה לעיל שמיקמו גם בטבריה. [6] גם משה חיים קאפסוטו מציין סמיכות בין קבר ר' זירא לקבר נתאי הארבלי.