א׳ תשרי תתקכ״ו
7 בספטמבר 2165
ר' שמעון בן חלפתא
רבי שמעון בן חלפתא, תנא-אמורא[1] בן ארץ ישראל, בדור שבין התנאים לאמוראים.
היו שני אנשים בשם רבי חלפתא, שניהם תנאים, אחד בציפורי ואחד איש כפר חנניה. מדברי בעל היוחסין נראה כי רבי שמעון בן חלפתא הוא בנו של רבי חלפתא מציפורי: "רבי חלפתא, אביו של רבי יוסי, שהיה בבנין הבית ואחר החורבן. ורבי חנינא בן תרדיון חבירו", והוסיף: "ר' שמעון בן חלפתא, נראה שזה אחיו הקטן של ר' יוסי בן חלפתא". גם בסדר הדורות מצאנו סימוכין לכך: "וטעות ביד האומר כי חלפתא איש כפר חנניה הוא אביו של ר' יוסי[2]".
כמו כן, כך נראה גם מן המדרש [קהלת רבה ב, ג; ראה להלן עובדות והנהגות], שם משמע שרבי שמעון בן חלפתא התגורר בעין תאנה שהיתה בין טבריה לציפורי.
היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, וקיבל גם מרבי מאיר.
חבריו הם רבי חייא הגדול ורבי שמעון, בנו של רבינו הקדוש.
היה עני מרוד, ורבינו הקדוש היה מפקיר גדישי תבואה כדי שיזכה בהם ר' שמעון בן חלפתא [רות רבה ב, ט][3].
אמרותיו
"אמר רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום. שנאמר [תהלים כט, יא]: ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" [משנה עוקצין ג, יב].
עובדות והנהגות
מובא במדרש שאנטונינוס שלח לרבי ואמר לו: אתה אמרת שהקטן בין תלמידיך מחיה מתים. עכשיו עבדי חולה נוטה למות, שלח לי מישהו לרפא אותו. שלח לו רבי אחד מתלמידיו, יש האומרים כי ר' שמעון בן חלפתא היה. בא ר' שמעון וראה כי העבד שוכב במיטה חולה אנוש. אמר לו: מה אתה שוכב, ואני עומד עליך, מיד קם העבד בריא ושלם [ויקרא רבה י, ד].
עוד מסופר על רבי שמעון בן חלפתא כי פעם אחת בהגיעו לשער של ציפורי, ראה נערים משחקים בחצר. הנערים פוחזים היו וחמדו לצון, וכשראו את ר' שמעון חסמו את דרכו ואמרו לו: לא תזוז מכאן עד שתרקד לפנינו. אמר להם ר' שמעון: עזבו אותי כי זקן אני, ונזף בהם, אך הם סירבו. הביט ר' שמעון בחצר וראה כי נוטה היא ליפול [מפני שזלזלו הנערים בכבודו של ר' שמעון], ואמר לילדים: אני אומר, ואתם תאמרו אחרי [כי כן נהוג היה שאחד שר והשאר עונים אחריו]. פתח ר' שמעון ואמר: לכו אמרו לבעל החצר שאם הוא שקוע בשינה ימהר להתעורר משנתו, כי תחילת החטא מתוק אבל סופו מר. בזה התכוון לומר כי הוא אחראי למעשי הנערים שלא חנכם כראוי. מקול השאון ניעור בעל החצר ויצא החוצה, וראה את ר' שמעון ואת הנעשה ונבהל מאד. הוא נפל לרגלי התנא והתחנן: אל נא תשגיח בדברי הנערים כי שוטים נבערים הם. אמר לו ר' שמעון: מה אעשה וכבר נגזרה הגזירה שחצר זו תחרב. אבל זאת אעשה לך, הוצא כל אשר בחצר ורק לאחר מכן היא תיפול. וכך היה [קהלת רבה פרשה ג ב, ג].
בערב פסח אחד, לא היה בידי ר' שמעון ואשתו כסף לקנות את המוצרים הדרושים לקיום מצות פסח, ומכיוון שהתביישה אשתו מחברותיה, שמה מים בכירה והדליקה את האש תחתיה. ר' שמעון שראה בצערה של אשתו, יצא אל מחוץ לעיר והתפלל, ויצאה מעין יד שהושיטה לו אבן יקרה. רבי שמעון משכן את האבן, ובסכום שקיבל עבורה קנה את כל הדרוש, אך כאשר הגיע לביתו, סירבה אשתו להכין את הדרוש לפסח אם לא יגלה לה מהיכן נלקח הכסף. כשסיפר לה ר' שמעון את כל המעשה, אמרה לו אשתו: קיבלת ממה שמתוקן לך לעתיד לבא, ושולחנך יהיה פגום מחבריך. אלא לך והתפלל, והחזר את החפץ למי שנתנו לך. במוצאי החג פרע את ההלוואה, נטל את האבן ויצא אל מחוץ לעיר והתפלל. יצאה כמין פיסת יד ונטלה את האבן מידו, ואמרו: הנס השני גדול מן הראשון [מדרש תהלים צב, ח[4]].
עוד מסופר כי היה מהלך בדרך. פגעו בו אריות שהיו נוהמים כנגדו. אמר "הכפירים שואגים לטרף"! ירדו לו משמים שתי ירכות. אחת אכלו ואחת הניחו. לקח את הירך הנשארת ובא לבית המדרש, שאל עליו: דבר טמא הוא זה, או דבר טהור? אמרו לו: אין דבר טמא יורד מן השמים.
רבי שמעון בן חלפתא בעל בשר היה. יום אחד הלך וישב על שן ההר [=מקום משופע ברוחות], מפני שהיה לו חם, ואמר לבתו: בתי, הניפי עלי במניפה ואני אתן לך אגודות של נרד. בתוך כך נשבה רוח. אמר ר' שמעון: כמה אגודות של נרד לבעל הרוח! (כלומר, שאין בידינו הכח להודות על טובותיו) [בבא מציעא פו, א].
ר' שמעון בן חלפתא עסקן בדברים היה. פעם ישב בפרדסו וראה דוכיפת שבנה קן על גזע עץ כרות. אמר: מה מבקש עוף טמא בפרדס זה? הלך וסתר את הקן. אך הדוכיפת חזר ותיקנו. הביא ר' שמעון לוח, נתנו בפתח הקן ונתן בו מסמר. הביא הדוכיפת עשב כלשהו, נתנו על המסמר ושרפו[5]. הלך ר' שמעון וגנז את העשב כדי שלא ילמדו הגנבים לעשות זאת ויחריבו את העולם [ויקרא רבה כב, ד].
ר' שמעון בן חלפתא עסקן בדברים היה. אמר: אלך ואראה איך מבארים את הפסוקים: "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם; אשר אין לה קצין שוטר ומושל" [משלי ו, ו-ז]. הלך בתקופת תמוז ופרס גלימה על קן של נמלים. יצאה אחת מהן וראתה שהגיע צל, חזרה פנימה וסיפרה לחברותיה. כשיצאו כל הנמלים החוצה שלף רבי שמעון את הגלימה ונעלם הצל. הסתערו כל הנמלים על הנמלה ששיקרה כביכול, והרגוה. אמר רבי שמעון: ודאי שאין להם מלך, מפני שאילו היה להם מלך היו מחכים לגזר דינו ולא עושים דין לעצמם [ילקוט שמעוני משלי תתקלח].
רבי שמעון בן חלפתא היה רגיל להקביל את פניו של רבינו הקדוש בשלושת הרגלים. כאשר לא הגיע באחד מן הרגלים, ורבי שאלו לסיבת הדבר, ענה לו: "סלעים [= קטנים] נעשו גבוהים [= זקנתי], קרובים נעשו רחוקים [נראים לי כרחוקים], משתים נעשו שלש [= שצריך אני משענת], משים שלום בבית [= התאווה, שהיא משימה שלום בין איש לאשתו] בטל" [שבת קנב, א ורש"י שם].
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתו בבית הקברות של צפת[6]:
חיבת ירושלים.
"בלכתך מצפת, לצד מערב לבית הקברות הנ"ל, יש שם בור אחד ונקרא בור של גויוז"ו. והנה שם יותר רחוק מעט לצד מערב קבור ר' שמעון בן חלפתא, ואין בו שום היכר". [רבי חיים ויטאל]
"צפת... במערב העיר יש בית החיים ישן נושן ובו ציונים ישנים ומערות חצובים, ורבינו הקדוש האריז"ל אמר ברוח הקודש ששם נקברו כפליים כיוצאי מצרים צדיקים וקדושים. ושם קבר ר' שמעון בן חלפתא, ואין כל ציון עליו". [שערי ירושלים (מבשרת ציון)]
"סמוך להקבר הזה [של בארי], תראה המסורה את קבר ר' שמעון בן חלפתא ואביו, ואין כל ציון עליו". [לונץ]
מיקום וזיהוי הקבר
בעל הידי משה מציין כי מול קברו של ר' יהושע בן חנניה קבורים מהר"י פינטו, ר' דוד אבוהב, שלמה אוזידה ומשפחת גויזו, ביניהם ר' יעקב גוויאזו הנזיר ומתתיהו גוויאזו הנזיר, והוסיף וציין מי זו משפחת גויזו 'כל זאת [ציוני הצדיקים] רשם האר"י ז"ל בספר ומסר את הספר לשמש ושמו היה ר' יצחק גויאזו והוא ממשפחת נזירים'. לפיכך הבור הנמצא ליד מערת יהושע בן חנניה מכונה בור של גוויזו, ובהמשך הדרך הוא מקום קבורת ר' שמעון.