הלל הזקן

הלל הזקן, נשיא ישראל כמאה שנה לפני חורבן בית שני וראש שושלת הנשיאים לבית הלל.
הלל ושמאי היו הזוג האחרון מחמשת הזוגות שהעבירו את התורה מאנשי כנסת הגדולה, אחריהם החלה תקופת התנאים. את תורתם קיבלו הלל ושמאי מהזוג שקדם להם, שמעיה ואבטליון [אבות א, יב]. הלל שימש כנשיא, ושמאי אב בית דין [חגיגה טז, א-ב].
על מינויו של הלל לנשיא נכתב, שכאשר נתעלמה הלכה מבני בתירא על פסח שדוחה שבת, והלל אמרה, עמדו ומינוהו לנשיא [פסחים סו, א]. "ולמה נתעלמה מהם הלכה? ליתן גדולה להלל" [סדר הדורות].
הלל חידש את לימוד התורה, בדומה לעזרא שחידש את לימודה בראשונה: "שבתחילה, כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה" [סוכה כ, א].
תיקן את תקנת ה'פרוזבול'. משמעות התקנה היא שניתן להעביר חובות לבית הדין, וממילא לא חל עליהם חוק השמיטה הקובע שכל ההלוואות בטלות בסוף השנה השביעית. התקנה נועדה לסייע לעניים, שהתקשו לקבל הלוואות כשהתקרבה שנת השמיטה.
"אמרו עליו על הלל שלא עזב דברי חכמה שלא למדה, אפילו כל הלשונות, אפילו שיחת הרים וגבעות ובקעות, שיחת עצים ועשבים, שיחת חיות ובהמות, שיחת שדים ומשלות - הכל למד. כל כך למה? משום [ישעיה מב, כא]: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'" [מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק טז הלכה ז].
על תלמידיו נאמר: "שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן. שלושים מהן ראויים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו, ושלושים מהן ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון. עשרים בינונים, גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי" [סוכה כח, א]. יש להוסיף את דברי הריטב"א שם בשם הירושלמי שאף אצל הלל היה כל עוף שפורח עליו נשרף כאצל תלמידו, ואף יותר מזה, שאצל הלל אף הפורח חוץ לד' אמותיו היה נשרף.
חי מאה ועשרים שנה: "הלל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה" [ספרי דברים פיסקא שנז].
 
אמרותיו
"הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" [אבות א, יב].
"אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי" [אבות א, יד].
"הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמן בעצמך עד יום מותך, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע[1], ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" [אבות ב, ד].
"הלל הזקן אומר: בשעת מכנסין - פזר, בשעת מפזרין - כנס. בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על כל ישראל והכל שמחין בה - את תהי מפזר בה, שנאמר [משלי יא, כד]: 'יש מפזר ונוסף עוד'. בשעה שאתה רואה שהתורה משתכחת מישראל ואין הכל משגיחין עליה - את הוי מכנס בה, שנאמר [תהלים קיט, קכו]: 'עת לעשות לה'" [תוספתא ברכות ו, כד].
"אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר ברוך ה' יום יום" [ביצה טז, א].
"אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך" [סוכה נג, א].
 
עובדות והנהגות
"תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו, מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? - אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק. חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו, אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת" [יומא לה, ב].
פעם, בערב שבת אחד, התערבו ביניהם שני אנשים, ואמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז. הלך אחד מהם, עבר על פתח ביתו של הלל, ואמר: מי כאן הלל, מי כאן הלל? התעטף הלל, יצא אל האיש, ואמר לו: בני, מה אתה מבקש? שאל אותו האיש: מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? ענה לו הלל: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות. וכך הלך האיש וחזר כמה וכמה פעמים, ובכל פעם התעטף הלל, יצא לקראתו וענה לו על שאלותיו. בסופו של דבר שאלו האיש: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו: הן. אמר לו: אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל. אמר לו: בני, מפני מה? אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז. אמר לו: הוי זהיר ברוחך. כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז - והלל לא יקפיד [שבת ל, ב - לא, א][2].
"לא יהא אדם קפדן בתוך סעודה. ומעשה בהלל הזקן שעשה סעודה לאדם אחד, ובא עני ועמד על פתחו. אמר לאשתו, אשה אני צריך להכניס, ואין לי פרנסה כלום. נטלה אשתו של הלל כל הסעודה ההיא, ונתנה לו, ואחר כך לשה עיסה אחרת, ובשלה אילפס אחר, ובאת והניחה לפניהם. אמר לה [הלל]: בתי, מפני מה לא הבאת לנו מיד? סחה לו כל אותו המעשה. אמר לה: בתי, אף אני לא דנתי אותך לכף חובה אלא לכף זכות, שכל המעשים שעשית לא עשית אלא לשם שמים" [מסכת דרך ארץ, פרקי בן עזאי ד, ב].
"אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלושה מילין" [כתובות סז, ב].
"פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו. נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך – נתנו עיניהם בהלל הזקן. וכשמת הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא" [סוטה מח, ב].
 
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתו במירון, אך הדעות חלוקות באשר לשאלה מי קבור עמו שם.
 

 
גדולים צדיקים במיתתם
ניסים ונפלאות על קברי הצדיקים
על נס נביעת המים: "ובאמצע המערה אבן שוקעת. אבן גדולה חלולה כמו כוס. ונכנס בבית קיבולה כארבעים סאה ויותר. וכשבאין שם בני אדם הגונים, יראו האבן מלאה מים יפים. וירחץ ידיו ומתפלל ויבקש מה שירצה. ואין האבן חלולה מתחת, כי אין באין המים מן הקרקע, אלא נעשה [נס] אם אדם הגון הוא. ואדם שאינו הגון, לא יראה המים. ואם ישאבו מן האבן אלף כדי מים לא תהיה חסירה, אלא מלאה כהוויתו". [סיבוב ר' פתחיה מרגנשבורג]
"וציוה ראש הגולה והדליקו נר של שעוה, לחפש ולראות מהיכן מוצא המים לבוא אל הכיורים, ולא מצאנו. ושפכנו מן המים הרבה ארצה, ולא חסרו ולא נגרעו כלל. ואותם המים מתוקים מדבש, ודבר מופלא הוא מאד". [מסע דפלסטינא]
"וכשיוצאים מים מתוך המערה כולם שמחים, כי הוא סימן שתתברך השנה. והרבה פעמים שלא נמצאו שם מים, ובעת תפלתם היו נראים המים כהרף עין". [תוצאות ארץ ישראל]
"ואומרים שמה דברי תחנונים ותפילות ושירים ותשבחות ותחינת הבצרות, שאין מים בתוך המערה. אחר מסיימים תפילתם ברוח נשברה ימלא מים בתוך הכוכין ההם אשר המצבות עליהם. וסימן טוב הוא לשנה, ושמחה רבה ויתירה בהמצא שם מים תמיד". [כת"י מוסקבה]
"סיפר לי זקן זה, והעיד בדבריו בחורים מספנייא, על קבורת הלל ושמאי. בשני בצורת הלכו אנשים ונשים והתפללו תוך המערה, ושמע ה' ויענם במים ויתמלאו תחילה אבנים יש להם קיבול, במערה תחילה, וישתו. אחר יתקשרו שמים בעבים וימטיר, והארץ תתן את יבולה. ונסו אם נדה ביניהם שלא יעתר להם". [איגרת ר' יצחק בן ר' מאיר לטיף מירושלים]
"והנה מכסה קבר הלל נטוי מעט, וכן מקצת האחרים. ואדם משים ידו בם ויש בם מים מתוקים, ואני שתיתי מהם. ופליאה היא מאין באים שם המים, ועוד, מאחר שהם מכונסים, איך הם טובים לשתיה? וגדולה מזאת, כי הכל מעידים ונשבעים כי כשיכנסו שם קהל רב ומתפללים, מיד המים מתרבים ושופכים לארץ. אמנם בימי לא היה כן. גם אומרים כי נס אחר נעשה בו: כי באים היהודים שיירה גדולה, וכל אחד מדליק נרות תוך המערה סביב, ואם נכנס בה אשה נדה מיד תכבינה הנרות. כולם מעידים ונשבעים שהוא אמת, ואנכי לא ראיתי". [רבי משה באסולה]
"היה הנגיד רבי דוד [נכד הרמב"ם] מתפלל במערת הלל ושמאי ויצאו מים קרים ואז החרים למלשינים. וביום ההוא מתו חמש מאות מלשינים בארץ מצרים. ולשני חדשים להלן נשיהם ובניהם נעקרו מן העולם". [יוחסין]
"בעת העצר השמים מתת מטר על הארץ, ילכו יושבי צפת להתפלל על קברים אלו ומיד נענים. אולם אם תמצא בין הנאספים אשה נדה לא תקובל תפילתם... והנה מציאת המים שמה תלויה בירידת הגשם שנאספו שם מההרים. ולא כל העתים שוות. יש אשר יהיה מים רבים גם בארונות, ויש עת וזמן שאין בהם מים כלל". [מסעות משה]
על הערבי שקצץ ענף מקבר הלל: "מעשה נורא שקרה בזמנינו, בשנת תרס"א [1901], בערבי אחד השוכן בכפר מירון. ויהי היום ויצא השדה ויקרב אל המערה... לקצץ ענף אחד משלושה אילנות הגדלים על המערה, לתקן את מחרשתו. והנה כמעט ששב הערבי הביתה אחזהו השבץ ויפול ארצה ויאלם דום ועיניו חשכו מראות. גם אחד מבניו מת פתאום וגם סוסו כרע נפל ומת ובתו חלתה מאוד. למקרה הנורא הזה נבהלה אשתו ובני ביתו מאוד ויתאמצו להוציא הגה מפיו לידע ממנו סיבת האסון הזה. אבל כוח הדיבור לא היה בפיו ורק בכבדות ובתנועות ידים הראה להם כי שבר ענף אחד במקום הקדוש הנ"ל ולכן באה עליו הצרה הזאת. אזי תכף חיש מהר, מיהרה אשתו ותישא את הענף ותקשרהו אל העץ אשר ממנו שבר, ותדליק שמן זית ותבקש מחילה וסליחה וכפרה מהצדיקים הקדושים, ומיד שבה בתה לאיתנה, אך הערבי עודנו מתגולל על ערש דוי ואור עיניו אין איתו". [תפארת ירושלים]
 
סגולות על קברי הצדיקים
"ובעת שיש מים בהם שואבים בכלי מן המים ורוחצים ראשם ופניהם וידיהם לרפואה". [מסעות משה, מסע מירון]
 

 
מיקום וזיהוי הקבר
תיאור עולי הרגל מדוייק ותואם את המצויין כיום. מיקום המערה, תיאור הכוכין שבה, והארונות שבכניסה למערה, לרבות האילן העתיק שעל גג המערה, כל אלה כתיאור עולי הרגל ללא ספק. בקיר הדרומי, משני צידי הפתח מבפנים, תבליטי ראשי שוורים. [המערה כונתה בפי תושבי הכפר הערביים 'מוגהארט אל-ארבעין' ע"ש מספר הכוכים שבה]. לדעת רוב עולי הרגל הלל קבור בחלק הפנימי של המערה, מצד ימין [מזרחית-צפונית] מעל לנביעת מים קטנה – כוך קטן הנראה כסתום.