א׳ תשרי
מר עוקבא
מר עוקבא, אמורא בבלי בן הדור הראשון, שימש כראש הגולה בימי שמואל אחר רב הונא קמא [איגרת ר' שרירא גאון].
עמד בראש בית דין חשוב בכפרי [קידושין מד, ב]. על חשיבותו המכרעת של בית דין זה ניתן ללמוד מכך שבעת שהתקשה חכם בשם קרנא בדבריו של שמואל שישב בנהרדעא והיה מרוחק ממקום מושבו של קרנא, אמרו לו: הרי מר עוקבא ובית דינו בכפרי [ואפשר לשאול אותו] [קידושין מד, ב ורש"י שם][1].
כשהיה מר עוקבא יושב בבית הדין, היה שמואל יושב לפניו, למרות שהיה גדול ממנו בתורה, מפאת כבוד הנשיאות [מועד קטן טז, ב ורש"י שם].
באיגרת ששלחו לו, כינו אותו חכמי ארץ ישראל 'דזיו ליה כבר בתיה', כלומר – זה שעור פניו קורן כמשה רבינו, שנאמר [קהלת ח, א]: 'חכמת אדם תאיר פניו' [סנהדרין לא, ב ורש"י שם].
אמרותיו
"אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר [תהלים קא, ה]: 'מלשני בסתר רעהו - אותו אצמית, גבה עינים ורחב לבב - אותו לא אוכל'. אל תקרי אותו, אלא איתו לא אוכל" [סוטה ה, א].
"אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אומר הקב"ה [לשר של] גיהנום: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו, שנאמר [תהלים קכ, ד]: 'חיצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים'. אין חץ אלא לשון, שנאמר [ירמיהו ט, ז]: 'חץ שחוט לשונם מרמה דיבר', ואין גיבור אלא הקב"ה, שנאמר [ישעיהו מב, יג]: 'ה' כגיבור יצא'. גחלי רתמים היינו גיהנם" [ערכין טו, ב].
"אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו [השמים והארץ], שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו: 'וסר עונך וחטאתך תכופר' [ישעיהו ו, ז]" [שבת קיט, א].
"שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר: בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות, מהו? שרטט וכתב ליה: אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, אע"פ שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום. שלח ליה: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו! שלח ליה: דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן. הדבר יצא מפי ר"א, ונתנוהו לגניבא בקולר. שלחו ליה למר עוקבא: זמרא [בפה] מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: אל תשמח ישראל אל גיל בעמים" [גיטין ז, א].
עובדות והנהגות
בגמרא מסופר שמר עוקבא נהג לשים ארבעה זוזים מידי יום בסדק שבמפתן הדלת של שכנו העני. יום אחד רצה העני לראות מי הוא התורם האלמוני, וכשראה את מר עוקבא עם אשתו יצא לקבל את פניהם, אך הם ברחו כי לא רצו להלבין פניו. התחבאו מר עוקבא ואשתו בתוך תנור כדי שלא יבחין בהם העני, מפני שאמרו חכמים: מוטב שיקפוץ אדם לכבשן אש ולא ילבין פני חברו. נעשה להם נס והאש לא שלטה בהם, אך רגליו של מר עוקבא נחרכו למרות שבאשתו לא פגעה האש כלל. מכיוון שחלשה דעתו, אמרה לו אשתו שזכותה גדולה משלו, כיון שעניים שמגיעים לביתם מקבלים ממנה מזון מוכן לאכילה, ואילו כשבאים לפניו הוא נותן להם מעות, והם צריכים לטרוח לקנות מזון [כתובות סז, ב].
פעם שלח מר עוקבא ביד בנו מעות לעני אחד שנהג לשלוח לו ארבע מאות זוז בכל ערב יום כיפור, אך בנו חזר ואמר שהעני אינו זקוק לכסף, מפני שראה שמזלף את ביתו ביין ישן. אמר מר עוקבא: אם הוא מפונק כל כך, אכפיל את הסכום ואשלח לו [כתובות סז, ב].
בשעת פטירתו ביקש שיביאו לו את פנקס הצדקה, וראה שנתן במשך חייו שבעת אלפים דינרים סיאנקיים לצדקה. אמר: צידה קלה מידי לדרך רחוקה כל כך, קם ונתן חצי מממונו לצדקה [כתובות סז, ב].
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתו מעל חוקאב:
רבי חיים ויטאל, שערי ירושלים (מבשרת ציון; טוב ירושלים), מסעות משה.