א׳ תשרי
רב אשי, מגדולי אמוראי בבל, ערך את התלמוד הבבלי ונחשב למנהיג הדור השישי לאמוראים – סוף הוראה.
בצעירותו למד אצל רבא [כתובות קט, ב], כמו כן קיבל תורה מגדולי האמוראים בתקופתו.
משווים אותו לרבו: "כשמת רבא נולד רב אשי, ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר [קהלת א, ה]: וזרח השמש ובא השמש" [קידושין עב, ב].
לאחר פטירת רב פפא נתמנה לראש הישיבה בסורא, והעביר את הישיבה למתא מחסיא הסמוכה לסורא - עיר ידועה בתקופת האמוראים, המופיעה פעמים רבות בש"ס. במשך ששים שנה עמד בראשות הישיבה, שהפכה למרכז תורני מובהק, ומאות תלמידיה כונו: "רבנן דבי רב אשי" [סוכה מו, א]. היה מופלג בתורה וגדולה, וראשי גלויות בדורו כולם כפופין לו.
תלמידו המפורסם הוא רבינא, יחד עמו, ובסיוע תלמידיו הנוספים, סידר את התלמוד הבבלי. כינס את כל השמועות, המאמרים והשקלא וטריא של אמוראי בבל.
על רב אשי ורבינא וסדר עריכת הש"ס נאמר: "רב אשי ורבינא סוף הוראה", פירוש: "סוף כל האמוראים. עד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר אלא כשהיתה שאלה נשאלת בטעם המשנה בבית המדרש, או שאלה על מעשה המאורע בדין ממון או איסור והיתר, כל אחד ואחד אומר טעמו. ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראים שלפניהם, וקבעו על סדר המסכתות, כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה והשנויה לה. והקשו קושיות שיש להשיב, ופירוקים שראויים לתרץ. הם והאמוראים שעמהם. וקבעו הכל בגמרא" [בבא מציעא פו, א ורש"י שם].
"רב אשי חי ששים שנה, ובכל שנה מחזר לימודו בשני חודשי הכלה, ניסן ותשרי[1], ולכשהגיעו שלושים שנה סיים כל לימודו. וכן עשה בשלושים שנה אחרונים. מהדורא קמא [של התלמוד הבבלי] - היינו שלושים שנה ראשונות, ומהדורא בתרא - הן שלושים שנים אחרונים" [רשב"ם ב"ב קנז, ב].
היה עשיר גדול, ועל תורתו ועושרו נאמר: "מימות רבי [יהודה הנשיא] ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד" [גיטין נט, א][2].
אמרותיו
"אמר רב אשי: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" [ברכות ו, א].
"אמר רב אשי: כל אדם שיש בו גסות הרוח, לסוף נפחת [רש"י: מתמעט מחשיבותו]" [סוטה ה, א].
"האי מאן דיהיר [= מי שהוא יהיר] - בעל מום הוא" [מגילה כט, א].
עובדות והנהגות
פעם מצא רב אשי סדק בבית המדרש שבמתא מחסיא, והיה צורך לסתור את הבנין ולבנותו מחדש. בכדי שיעשו עבודה זריזה וטובה הכניס רב אשי את מיטתו לשם, ולא הוציאה עד שתוקן כל הצריך תיקון, אפילו המרזבים [בבא בתרא ג, ב].
כאשר היה רב אשי צריך לדון בכשרותה של בהמה כלשהי, היה מכנס את כל טבחי מתא מחסיא, באומרו: שתגיעני רק נסורת קטנה מן הקורה. כלומר, שאם יטעו בדין ישתלש העונש בין כולם [סנהדרין ז, ב].
מלאך המוות הראה עצמו לרב אשי בשוק. אמר לו רב אשי: המתן לי שלושים יום עד שאחזור על תלמודי, שאתם אומרים: 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'. כעבור שלושים יום הגיע מלאך המוות שוב. שאלו רב אשי: מאי כולי האי? [= מדוע אתה דוחק בי?]. ענה לו מלאך המוות: דוחק אתה את רגליו של בר נתן [= ר' הונא בר נתן ששימש כריש גלותא אחרי רב אשי], ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא [מועד קטן כח, א].
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתו בבניאס[3]:
"וסמוך לשם [למערת פמיאס] מערה אשר בתוכה קברי ר' פפא ורב אשי [ו]בני אביי ז"ל". [כת"י מוסקבה]
"וגם שם [בבניאס] מקום ומערה תחתיו, וקבורים בה רב פפא ורב אשי [ו]בני אביי, וקורין להם אל-עובאד". [איגרת יחוס האבות מאלמוני]
"וקרוב לשם [לדן] קבר רב פפא ורב אשי [ו]בני אביי". [כת"י אילן ה']
"וגם שם מקום ומערה תחתיו, וקבורים בה בני אביי ובני רב פפא ורב אשי, וקורין להם אלעבאד". [יחוס הצדיקים]
"עוד שם מערה וקבורים בה בני אביי ורבא ובני רב פפא ורב אשי, [בני אביי הם] רב ביבי ורב שימי". [טוב ירושלים]
מיקום וזיהוי הקבר
ע"פ עולי הרגל מקום קברו הוא בסמוך למערת פמיאס. מעל מערת פמיאס – בניאס, ישנו מקום המקודש לדרוזים הנקרא 'מקאם אל-חאדר'. זהו שם של מקום המיוחס לדעתם לאליהו הנביא. ציון זה הינו כעין מערה סתומה, שליד פתחה בנוי הציון הבנוי שהוא בדרך כלל גל האבנים שהיה מציין את מיקום הציון במקומות שקשה לראותם מרחוק. גם כאן כבמקומות אחרים, מיקום הקבר באמצע ההר, גבוה ובמערה פנימית וסתומה, גרם לעשיית גל אבנים שייראה מרחוק לבאים לאזור. במערה זו נקברו רב אשי, בני אביי, רב פפא ובניו.
מעל הציון ישנה כיפה בנויה הנקראת 'כיפת סת סארה', זוהי כוונת עולי הרגל 'מקום[4] ומערה תחתיו'. [כיום מציינים בטעות את קברו של בנו מר בר רב אשי או אף אותו ליד קיבוץ מנרה במקום הנקרא עובאד/שיח' אל בלד, זאת משום איזכור השם אל-עובאד אצל עולי הרגל והימצאות 3 עצי בוטם. אולם המיקום רחוק מאד מהמיקום אותו ציינו עולי הרגל, ואינו שייך כלל לא לבניאס ולא לאזור הבניאס. גם אל-עובד מוסבר ביחוס הצדיקים שהוא כינוי לעבדי ה', ואינו שם של מקום].