א׳ שבט תשל״ו
3 בינואר 1976
הרב משה יחיאל הלוי אפשטיין (1889–1971) כיהן כאדמו"ר מאוז'רוב חנצ'ין, היה חבר במועצת גדולי התורה וזכה בפרס ישראל לספרות תורנית בשנת 1968 (תשכ"ח).
הרב אפשטיין נולד בפולין להוריו רייצא מירל והרב אברהם שלמה, האדמו"ר מאוז'רוב. מסופר כי כבר בגיל שלוש היה אביו נועל אותו בחדר מלא ספרי קודש, על מנת להרגילו ללימוד בלתי פוסק. הוא למד תורה מאביו וסבו, האדמו"ר אריה לייב (לייבוש), ואף ביקר אצל אדמו"רים מחסידויות שונות.
בגיל 17 נשא לאישה את חנה, בתו של האדמו"ר עמנואל וולטפרייד מפאבניץ ראספשה. אשתו נפטרה בגיל 29 ממחלת הטיפוס, לאחר שטיפלה בחולים. לאחר מכן התחתן עם קילא, בתו של הרב מנחם מנדל טננבוים, ולאחר מותה נישא לשינדל יוכבד, בת הרב משה דוד לנדאו.
בגיל 22 התמנה לרבנות באוז'רוב. כדי לקבל אישור מהשלטונות למד את שפת המדינה יחד עם הרב יחזקאל הולשטוק, בנו של האדמו"ר מאוסטרובצה. בשנת תרפ"ו (1926), בהשפעת סבו, עבר לארה"ב, אף שחשש מהשפעות החינוכיות באמריקה. לאחר זמן קצר נולד שם ילדו הרביעי, לאחר שאיבד שלושה ילדים קודמים.
בשנת תשי"ג (1953) עלה לישראל והתגורר סמוך לחזון איש בבני ברק. לאחר פטירת החזון איש עבר לתל אביב, שם התגורר בשדרות רוטשילד עד סוף ימיו. בשנת תשכ"ח (1968) נבחר ליו"ר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.
הרב אפשטיין נלחם למען שמירת השבת והוביל מחאות ציבוריות כנגד חילול השבת. הוא האמין כי חילול שבת שקול לביטול כל התורה, בהתאם לדברי חז"ל.
הרב אפשטיין כתב מספר ספרים:
הרב אפשטיין הדגיש את חשיבות אהבת האדם, גם כלפי מי שאינם שומרים מצוות, וקרא לקרבם בדרכי נועם. הוא חינך להסתכלות חיובית, גם במצבים קשים, והסביר שהייסורים מביאים לצמיחה רוחנית.
בהתייחסו לטענות לפני השואה על ההשפעות החילוניות בארץ ישראל, טען כי מדובר בטעותם של המרגלים, אשר במקום להתמקד בצדדים המעשיים, העלו טענות אידיאולוגיות להימנעות מעלייה.
הרב נפטר בתל אביב בשנת תשל"א (1971) ונקבר בבית העלמין "שומרי שבת" בבני ברק.