רבי מתיא בן חרש

 
רבי מתיא בן חרש, תנא בדור השלישי והרביעי לתנאים.
ר' אליעזר הגדול היה רבו [יוחסין], וכן ר' יאשיה ור' מאיר [אבות דרבי נתן א, ראה להלן (עובדות והנהגות)].
התגורר ברומי [מעילה יז, א], שם גם הקים בית דין וישיבה [סנהדרין לב, ב ורש"י שם][1].
 
אמרותיו
"רבי מתיא בן חרש אומר: הוי מקדים בשלום כל אדם, והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים" [אבות ד, טו].
"מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן, שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה [דברים יא, לא]: 'וירשתם אותה וישבתם בה, ושמרתם לעשות את כל החוקים האלה'. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" [ספרי דברים פ, כט].
"מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים? היה רבי מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו... נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצוות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו... לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה" [מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ה].
"מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר. ועוד אמר רבי מתיא בן חרש החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת" [יומא ח, ו].
 
עובדות והנהגות
"מעשה היה בר' מתיא בר חרש שהיה עשיר וירא שמים, ובעל מידות טובות, ורודף מצוה וצדקה, ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו, והיו יתומים ואלמנות מצויים על שולחנו תמיד, וכל ארחותיו ביושר, וכל ימיו עוסק בתורה כר' מאיר רבו, והיה זיו פניו מבהיק כזוהר השמש, ואמרו עליו שמימיו לא הסתכל באשת איש ולא באשה אחרת. פעם אחת היה יושב ועוסק בתורה, ועבר השטן וראהו ונתקנא בו, אמר אפשר צדיק בלא חטא בעולם? מיד עלה למרום ועמד לפני הקב"ה ואמר: ריבונו של עולם, מתיא בן חרש מהו לפניך? אמר לו: צדיק גמור. אמר תן לי רשות ואנסנו. נתן לו רשות. מיד הלך ומצאו יושב ועוסק בתורה. נדמה לו כאשה יפה שלא היה כיופיה מימות נעמה אחות תובל קין... כיון שראה אותה הפך פניו לאחוריו. חזר השטן והלך כנגד פניו, החזיר פניו לצד אחר והשטן כנגד פניו. כיון שראה שמתהפכת לכל הצדדים, אמר בלבו: מתיירא אני שמא ישלוט בי יצר הרע. ומה עשה אותו צדיק? קרא לאחד מתלמידיו שהיה משמשו, ואמר לו: בני לך והביא לי אש ומסמרים. כיון שהביאם, הבעירם באש, ונעץ אותם בעיניו, וכיון שראה השטן כך נבהל ונרתת והלך מעליו, ועלה למרום ואמר: רבש"ע כך וכך היה המעשה. מיד קרא הקב"ה לרפאל שר של רפואות, ואמר לו לך ורפא עיני מתיא בן חרש. הלך רפאל המלאך ועמד בו. אמר ר' מתיא: מי אתה? אמר לו אני רפאל המלאך שלוחו של הקב"ה ששלחני לרפאות את עיניך. השיבו: איני רוצה, מה שהיה היה. חזר רפאל לפני הקב"ה ואמר לו: כך וכך אמר לי מתיא בן חרש. אמר לו הקב"ה: לך אמור לו, מהיום ואילך אל תירא, אני ערב לך בדבר זה שלא ישלוט בך יצר הרע כל ימי חייך. כיון ששמע מפי המלאך, קיבל רפואתו ונתרפא" [תנחומא חוקת, הוספה לפרשת חוקת סימן א].
"מעשה שאירע בר' יאשיה ובר' מתיא בן חרש שהיו שניהם יושבים ועוסקין בדברי תורה. פירש ר' יאשיה לדרך ארץ [= לעיסוקים יומיומיים], אמר לו ר' מתיא בן חרש: רבי, מה לך לעזוב דברי אלקים חיים ולשטוף בדרך ארץ? ואף על פי שאתה רבי ואני תלמידך, אין טוב לעזוב דברי אלקים חיים ולשטוף בדרך ארץ. אמרו: כל זמן שיושבין ועוסקין בתורה – היו עושין מקנאין זה לזה, וכשנפטרין – דומין כשהן אוהבים מנעוריהם" [אבות דרבי נתן א].
 
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתו בעילבון[2]:
"עלבון, שם קבורת מתיא בן חרש ז"ל[3], מערבי לעין, ועליו ציון גדול מאבן שלמה". [כת"י מוסקבה]
"עלבון, שם קבורת ר' מתיא בן חרש בכוך של אבן". [יחוס הצדיקים; שבחי ירושלים; זכרון בירושלים; בשינוי קל: איגרת מספרת יחסותא דצדיקייא]
"עילבון, שם קבורת רבי מתיא בן חרש בכוך[4], ועליו ציון". [גלילות ארץ ישראל / איגרת הקודש]
 

 
מיקום וזיהוי הקבר
ציונו של מתיא בן חרש היה ידוע שנים רבות בצל עצי אלה לא עתיקים, מערבית דרומית למעיין [הנמצא בסמוך לכביש], ומערבית לכפר, ונשמר ע"י ערביי המקום בקפידה. ציונו בתוך כוך בנוי בתוך הסלע, כעין מערה קטנה כנזכר אצל עולי הרגל. לפני עשרות שנים, מזרחית לכוך, מעט במורד ההר, היה ציון בנוי חמשה נדבכי אבנים גדולות ומסותתות זה ע"ג זה, אבנים עתיקות. בטעות חשבוהו לציון הצדיק ואף שם היו עומדים ומתפללים. העלייה לציון זה היתה ממזרח, מהכביש הנוסע צפונה, ומוביל המים הארצי הישן היה עובר מעליו מערבה. כשבנו את מוביל המים הארצי החדש, קבעו מסלול חדש למים, מזרחית לכיוון הכפר, וממילא היו צריכים לפגוע במדרגות העולות אל הקבר, ואף בגל האבנים עצמו. בזמן החציבה בסלע היו הפגנות גדולות נגד הריסת הציון, עד שלאחר גמר העבודות דימו כי הציון נעלם ונהרס כליל. כך מתואר אצל מספר מבקרים לאחר בניית המוביל שאין כבר את ציונו של מתיא. אולם טעות היא, שכן קברו בתוך הכוך, והנדבכים אינם אלא גל אבנים לציון מקום הקבר שייראה מרחוק, מאחר והמצאותו במקום שלא נראה כ"כ לעין [ראה דו"ח המחלקה למקומות הקדושים משנת תשכ"ג 'לא נשאר כל שריד מאבני הנדבכים שהיו מסביבי לקבר... נשארו שרידים בגובה 40 ס"מ בערך... התפוררו שרידי הקבר']. כך הוא הדבר אצל ר' עקיבא בטבריה, כך הוא הדבר אצל נחמיה העמסוני בפרוד, כך הוא הדבר אצל ר' יוסי הגלילי בדלתון ועוד.