רבי עקיבא בן יוסף

רבי עקיבא[1]
פטירתו: הדעות חלוקות לגבי תאריך הפטירה של רבי עקיבא.
לפי הנאמר בסליחות ובילקוט שמעוני [משלי, תתקמד] נפטר בט' תשרי, ערב יום הכיפורים.
דעה נוספת מצאנו בטור [אורח חיים סימן תק"פ] על פיה נפטר בה' תשרי.
הבן איש חי [לשון חכמים א, כג] כתב שנהרג ביום הכיפורים עצמו ותיקן לימוד מיוחד ביום הכיפורים על ענין זה.
על פי נוסח אחד במגילת תענית: "בחמשה בו (בתשרי) נחבש ר' עקיבא בבית האסורין ומת" [מגילת תענית פרק אחרון, עמ' 76], אולם בספר תולדות תנאים ואמוראים הכריח שהריגתו לא היתה סמוך לחבישתו, שכן מאז שנחבש באו תלמידיו פעמים רבות ללמוד אצלו [פסחים קיב, א, יבמות קח, ב, סנהדרין יב, א, וראה באיכה רבה ג פיסקה סכתה].
היה אחד מעשרה הרוגי מלכות. רבי שמשון מאוסטרופולי כתב כי ע"פ הנאמר במדרש שהרוגי מלכות נענשו כעונש על עוון מכירת יוסף ע"י עשרת השבטים, והרי לא היו כי אם תשעה וצירפו להקב"ה עמהם, א"כ רבי עקיבא שהיה מן הגרים היה מכוון כנגד הקב"ה.
 
התנא רבי עקיבא היה רועה צאנו של כלבא-שבוע, ונשא לאשה את בתו רחל, שנישאה לו על מנת שילך ללמוד תורה. אביה הדירה מנכסיו בשל נישואיה. הלך רבי עקיבא ללמוד, ושב כעבור עשרים וארבע שנים עם עשרים וארבעה אלף תלמידים[2]. כאשר הגיע לעירו, יצאו כולם לקבל פני גדול הדור. בין הבאים לקראתו היתה גם אשתו אשר מחמת עניותה היתה לבושה כאחת מדלות העם. כאשר פילסה לה דרך ועמדה לפניו, רצו התלמידים לסלקה מפני כבודו של רבי עקיבא, אך רבי עקיבא מנע זאת מתלמידיו באומרו: 'שלי ושלכם שלה' [כתובות סב, ב – סג, א].
"רבי עקיבא היה בזמן הבית וחי עד שנכבשה ביתר" [סדר הדורות]. ובספרי [סוף דברים פסוק ז'] מובא שחי מאה ועשרים שנה.
שימש כרב בבני ברק: "הלך אחר חכמים לישיבה [רש"י: בית הוועד ששם בית דין קבוע]... אחר רבי עקיבא לבני ברק" [סנהדרין לב, ב].
רבי עקיבא הינו מייסד התורה שבעל-פה כפי שהיא מוכרת לנו. הדבר מתבטא בכמה וכמה אמרות:
"למה רבי עקיבא דומה? לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ, מצא חטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה, כוסמין מניח בה, עדשים מניח בה, כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפני עצמן שעורים בפני עצמן פולין בפני עצמן עדשים בפני עצמן. כך עשה ר' עקיבא, ועשה כל התורה טבעות טבעות" [אבות דרבי נתן פרק יח].
"רבי שמעון בן אלעזר אומר: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לסתת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו, והלך וישב על ההר והיה מכה ממנו צרורות דקות, ובאו בני אדם ואמרו לו: מה אתה עושה? אמר להם: הרי אני עוקרו ומטילו בתוך הירדן. אמרו לו: אי אתה יכול לעקור את כל ההר. היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול, נכנס תחתיו סתרו ועקרו והטילו אל הירדן, ואמר לו: אין זה מקומך אלא מקום זה. כך עשה להם ר' עקיבא לר' אליעזר ולר' יהושע [רבותיו]" [אבות דרבי נתן פרק ו].
כשעלה משה למרום אמר לו הקב"ה: "אדם אחד יש... ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות". שאל משה: "רבונו של עולם, יש לך אדם כזה, ואתה נותן תורה על ידי?" [מנחות כט, ב]. מכאן יש שמייחסים אליו את 'אותיות דר' עקיבא'.
על היותו של רבי עקיבא הנדבך החשוב ביותר בבנין התורה שבעל-פה, אמר רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון - וכולהו אליבא דרבי עקיבא" [סנהדרין פו, א].
חכמים רבים קושרים כתרים לרבי עקיבא, כל אחד לפי נטיית ליבו:
"היה רבי יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים: ... לרבי עקיבא קרא לו אוצר בלום" [אבות דרבי נתן פרק יח].
"אמר לו [רבי דוסא בן הרכינס]: אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו" [יבמות טז, א].
אמר ר' טרפון לרבי עקיבא: "כל הפורש ממך כפורש מן החיים" [קידושין סו, ב].
"אמר לו ר' טרפון: עקיבא, עליך הכתוב אומר [איוב כח, יא]: מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור - דברים המסותרים מבני אדם, הוציאם ר' עקיבא לאורה" [אבות דרבי נתן פרק ו].
היה תלמידו המובהק של ר' אליעזר בן הורקנוס ולמד גם מר' טרפון שהיה חברו אך רבי עקיבא היה מכבדו וקורא לו רבי [הקדמת הרמב"ם למשנה].
בנוסף היה תלמידו של נחום איש גמזו [חגיגה יב, א].
תלמידיו המובהקים הם ר' מאיר ור' שמעון בן יוחאי [הקדמת הרמב"ם למשנה], אך בנוסף: "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שומם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה" [יבמות סב, ב].
"כשמת ר' עקיבא נולד רבי, כשמת רבי נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה נולד רבא, כשמת רבא נולד רב אשי, ללמדך, שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו". [קידושין עב, ב]
 
אמרותיו
"הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה" [אבות ג, טו].
"ואהבת לרעך כמוך, ר' עקיבא אומר: זהו כלל גדול בתורה" [ירושלמי נדרים ט, ד].
"איזה עשיר?... רבי עקיבא אומר: כל שיש לו אשה נאה במעשים" [שבת כה, ב].
"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל. לפני מי אתם מיטהרין, מי מטהר אתכם? – אביכם שבשמים. שנאמר [יחזקאל לו, כה]: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', ואומר [ירמיה יד, ח]: 'מקוה ישראל' – מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" [יומא ח, ט].
"מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו – חיה. אמר לו: רבי, החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים - כאילו שופך דמים" [נדרים מ, א].
"רבי עקיבא אומר: זמר בכל יום, זמר בכל יום" – רש"י: "היה מסדר למודך, אף על פי שסדור בפיך, כזמר, והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים" [סנהדרין צט, א-ב].
"אמר ר' הונא משום ר' מאיר, במתניתין תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר, כל דעביד רחמנא לטב" – כל שעושה ה', לטוב הוא עושה [ילקוט שמעוני איוב תתצג, וראה ברכות ס, ב].
"רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. מסורת סייג לתורה. מעשרות סייג לעושר. נדרים סייג לפרישות. סייג לחכמה שתיקה. הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם... חביבין ישראל שנקראו בנים למקום... חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" [אבות ג, יג-יד].
 
עובדות והנהגות
על הנסיבות שבהן החליט רבי עקיבא ללמוד תורה, מסופר: "הלך וישב לו על באר אחת בלוד וראה חוליית הבור חקוקה. אמר: מי חקק את החוליא הזו? אמרו לו: החבל. אמר להם: ויכול הוא? אמרו לו: הן, מפני שהוא תדיר [עליה], ואמרו לו: ולכך את תמה? מים שחקו אבנים, שנאמר [איוב יד, יט]: 'אבנים שחקו מים'. אמר [וכי] לבי קשה [מהאבן]? אלך ואלמוד פרשה [אחת] מן התורה. הלך לו לבית הספר והתחיל קורא בלוח הוא ובנו. למד מקרא ותרגום ומדרש הלכות [ואגדות] שיחין ומשלים, הכל למד" [אבות דרבי נתן נוסחא ב, יב].
רבי עקיבא היה מומחה להלכה: בתום דיון באגדה בין רבי אלעזר לרבי עקיבא, אמר לו רבי אלעזר: "עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות" – רש"י: "שהן חמורים ובהם אתה מחודד, ולא בהגדה" [סנהדרין סז, ב].
רבי עקיבא מעביר על מידותיו היה: "מעשה ברבי אליעזר [בן הורקנוס] שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר: אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו" [תענית כה, ב].
כתלמידו של נחום איש גמזו רכש רבי עקיבא את ראיית הטוב שבכל דבר: "היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו [במדבר א, נא]: והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב [ישעיהו ח, ב]: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב [מיכה ג, יב]: 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב [זכריה ח, ד]: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" [מכות כד, א].
ארבעה נכנסו לפרדס [רש"י: עלו לרקיע על ידי שם], ורבי עקיבא הוא היחיד מביניהם שיצא בשלום [חגיגה יד, ב]. בנוסף מסופר שבקשו מלאכי השרת לדוחפו, ואמר להם הקדוש ברוך הוא: "הניחו לזקן זה, שראוי להשתמש בכבודי" [חגיגה טו, ב].
סירב ליטול כבוד שלא מפאת תורתו: "מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו. אפילו שני בנים חתנים [קברתי], מנוחם הוא [אני] בשביל כבוד שעשיתם [לי]. ואם בשביל עקיבא באתם, הרי כמה עקיבא בשוק. אלא כך אמרתם [תהלים לז, לא]: תורת אלהיו בלבו, וכל שכן ששכרכם כפול [רש"י: שלכבוד התורה באתם], לכו לבתיכם לשלום" [מועד קטן כא, ב].
"הביאו את רבי עקיבא, וכשחבשו אותו בבית האסורים היה יהושע הגרסי משמשו, וכל יום ויום היה מכניס מים במדה. יום אחד מצאו שומר בית האסורים, אמר לו: היום מימיך מרובים, שמא לחתור קיר בית האסורים אתה מבקש? שפך חציים ונתן לו חציים. כיון שנכנס אצל רבי עקיבא, אמר לו [רבי עקיבא]: תן לי מים לטול ידי. אמר לו: רבי, כדי שתיה אינן מספיקין, וליטול ידיך מספיקין? אמר לו: מה אעשה שאמרו רז"ל 'המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם'? מוטב לי שאמות מיתת עצמי [אחת], ואל אמות ב' מיתות. ואף על פי כן לא טעם כלום עד שנטל ידיו. וכשהוציאוהו להרגו זמן קריאת שמע היה, והיו מסרקין את בשרו במסרקות של ברזל, והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן?[3] אמר להם: בני כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך' [דברים ו, ה] – אפילו הוא נוטל את נפשך, והייתי אומר: אימתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? האריך באחד, ויצאה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שגופך טהור, ויצאה נשמתך באחד בטהרה, ומזומן אתה לחיי העולם הבא. אמרו עליו: מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים? דורות הראשונים אפילו שחיו בצער, היו אוהבים ומיחדים שמו של הקב"ה, כגון רבי עקיבא וחבריו שהיו צדיקים גמורים והיו מקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה. אמרו עליו: כשהיה חבוש בבית האסורים היה יהושע הגרסי משמשו. פעם אחת, ערב יום הכיפורים, עמד ונטל רשות מרבי עקיבא והלך לו לביתו ופגע בו אליהו ז"ל ודפק בפתח ביתו. אמר לו [רבי יהושע] מי אתה? אמר לו: אני אליהו. אמר לו: ומה תרצה? אמר לו: באתי להודיעך שרבי עקיבא רבך מת. מיד הלכו שניהם כל הלילה עד שהגיעו לבית האסורים, ומצאוהו פתוח, ורב בית האסורים ישן, וכל העם ישנים. באותה שעה נתחזק אליהו ונטפל לו ונשאו על כתפו. אמר לו יהושע: רבי, לא כהן אתה? אמר לו: אין טומאה בצדיקים, ולא בחכמים ובתלמידים. וכשיצאו מבית האסורים היו כתות כתות של מלאכי השרת מספידין עליו, ואומרים [דברים לג, כא]: 'צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל', והדרך מאירה לפניהם כזוהר הרקיע. כיון שהגיעו לפפליון של קיסרין[4] ירדו שלשה ירידות, ועלו שש מעלות, ומצאו מערה והיו בה מיטה ושולחן וכיסא ומנורה. בא לצאת, לא היה יהושע רוצה לצאת. אמר לו: איני יוצא מכאן עד שתודיעני למי המטה הזאת. אמר לו: לאשתו של טורנוסרופוס הרשע. כיון שיצאו מן המערה נסתם פיה, ושבחו והודו למי שאמר והיה העולם, ואמרו: 'אשריכם צדיקים, אשריכם חסידים, אשריכם עמלי תורה. מה גנוז לכם ומה צפון לכם, דכתיב [תהלים לא, כ]: 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'" [מעשה עשרה הרוגי מלכות נוסחא ב][5].
"משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה" [משנה סוטה ט, טו].
"משמת רבי עקיבא בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעיינות החכמה" [סוטה מט, ב].
"משמת רבי עקיבה פסקו הדרשנין" [ירושלמי סוטה ט, משנה טז].
 
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתו בטבריה[6]:
כת"י אילן ב', אלה סימני כתבי הקברות לר' יעקב שליח רבינו יחיאל מפריז, איגרת מספרת יחסותא דצדיקייא, איגרת ר' יוסף סופר מצפת, איגרת ר' אברהם הכהן מקאליסק מצפת.
כת"י אילן ה', שערי ירושלים (מבשרת ציון).
תוצאות ארץ ישראל, אלה המסעות לר' יעקב שליח רבינו יחיאל מפריז, מסעות ר' שמעון ברמן.
כת"י אילן א', איגרת ר' שלמה בן ר' שמעון דוראן, קברי אבות.
 
"וכן בטבריה ישנים קהל גדול מן הצדיקים והחסידים וגרי הצדק, ומכללם רבי עקיבא[7] וארבעה ועשרים אלף תלמידיו שמתו מפסח ועד עצרת, שלא נהגו כבוד זה לזה... וכולן מתו במיתה גדולה, מאי היא? אסכרה. מה ששנינו סוף פרק האשה רבה [יבמות צו, ב] מעשה בבית הכנסת של טבריא בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי עד שקרעו ספר תורה בחמתן, קרעו סלקא דעתך? אלא עד שנקרע, והיה שם רבי יוסי בן קיסמא אמר, תמה אני אם לא יהיה בית הכנסת זה בית עבודה זרה, והיה. נראה שהוא המקום הנרשם היום שהיה שם עבודה זרה, והוא ברגל ההר צפוני לציון רבי ירמיה כמטחוי קשת כנגד מעון, עוד היום הערלים טועים בבוא צרה להם שם, סבורים זהו מקומן". [כפתור ופרח פרק ז]
"ירדנו אל שיפוע ההר, ושם מערת ר' עקיבא מעשרה הרוגי מלכות, ונפלה פי המערה אי אפשר להכנס בה. ובאותו ההר סביב אומרים כי נקברו כ"ד אלף תלמידיו הנזכרים ביבמות [סב, ב]. ונשב על מקום תחנותינו, איש תחת אהלו על שפת הים". [רבי משה באסולה]
"טבריה... ושם על שפת הים חמי טבריה קיימין, ורוחצין בהם. ובהר למעלה קבור רבי עקיבא ואשתו במערה[8], ולמטה בהר ארבע ועשרים אלף תלמידיו שמתו כולם בין פסח לעצרת לפי שלא חלקו כבוד זה לזה". [איגרת יחוס האבות מאלמוני]
"ובהר הכרמים ר' עקיבא ותלמידיו, ור' חייא ובניו יהודה וחזקיה". [יחוס הצדיקים]
"תעלה משם [מר' חייא] במעלה ההר ההוא לצד מערב ונוטה מאוד לצד דרום, ושם מערת ר' עקיבא. וכבר הזכירו רז"ל כי כשנכנסו אליהו ז"ל ויהושע הגרסי נפתחה להם מערה הפנימית וקברוהו, וכשיצאו נסתמה, ולא נשארה אלא המערה החיצונה הזאת אשר כל העולם נכנסין בה. והנה המקום האמיתי המכוון כנגד קברו הוא...[9], כי הנה פתח המערה הזו היא במזרחה, ובקרן מערבי דרומי ממש, באותו זוית, הוא מכוון כנגד קברו אשר בתוך המערה הפנימית שנסתם פתחה". [ר' חיים ויטאל]
"בטבריא... רבי עקיבא וחבריו[10] ותלמידיו, ור' חייא ובניו". [איגרת ר' ישעיה הלוי הורוויץ מצפת]
"ולמעלה ממערה זו [של ר' חייא] מערה אחרת ובה ר' עקיבא, וכ"ד אלף תלמידיו מפוזרים בתחום טבריה". [גלילות ארץ ישראל / איגרת הקודש; שבחי ירושלים; זכרון בירושלים]
"ובמקום אחר רבי עקיבא, ועשרים וארבעה אלפים תלמידיו מפוזרים בערבה ובהר". [משה חיים קאפסוטו]
"על ראש ההר קבור ר' עקיבא ועליו בנוי ציון, ומסביב לו על ההר קבורים כ"ד אלף תלמידי ר' עקיבא שמתו בין פסח לשבועות". [ידי משה]
"ראש ההר שם מצבה, קבר רבי עקיבא עמו עשרים וארבעה אלף תלמידיא". [פיוט על טבריה לרבי דוד בן אהרן ן' חסין]
"בטבריא... הייתי על הבית החיים... משם הלכנו ובאנו למערת רב כהנא ותלמידיו. משם הלכנו ובאנו על קבר התנא ר' מאיר בעל הנס... גם היינו על קבר ר' ירמיה שנקבר מעומד... היינו על ציון ר' עקיבא ועשרים וארבעה אלף תלמידיו שמונחים באותו ההר הגבוה, ובראשו ציון רבי עקיבא, וכנגדו מערה של אשת רבי עקיבא. משם חזרנו והלכנו עד שבאנו למערת ר' חייא ובניו, וחזרנו לביתנו". [ימי מוהרנ"ת]
"משם [מהרמב"ם] הלכנו אל קבר ר' עקיבא עם כ"ד אלף תלמידיו, כולם על הר אחד. ר' עקיבא הוא על ראש ההר, והם מפוזרים על כל ההר. ונמצא שם מצבות, וניכר שהמה קברים". [קורות העתים]
"ונעלה לעליות ההר, והנה שם קבר ר' עקיבא. ובסביבות קברו מונחים לפי עדות חז"ל כ"ד אלף תלמידיו אשר מתו בעוונינו בין פסח לל"ג בעומר". [מסע משה ויהודית מונטיפיורי]
"משם עלינו לראש הר גבוה ותלול, מקום קבורת התנא ר' עקיבא וכ"ד אלף תלמידיו". [מסעי הירח]
"טבריא... הלכתי בסיעות מרחמי אל ציון התנא קדוש ה', רבי עקיבא, והוא בראש הר הכרמל. ומקובל הוא בפי כל מהאר"י הקדוש, כי על ההר הזה קברות הארבעה ועשרים אלף תלמידיו אשר מתו בין פסח לעצרת". [מסע מירון]
"למעלה מעט ממקום קבורתו [של ר' מאיר], לצפון ההר, נמצאת מערה גדולה, נחצבת מאבן אחד. ובתוך המערה נמצא תבנית הר גדול, וציונים רבים בתוכה, ושם נקבר ר' עקיבא וכ"ד אלף תלמידיו. וקברו של ר' עקיבא הוא למעלה ראש מכולם, ועליו ציון גדול מאבן אחד[11]... וממקום זה יראה איך נופל הירדן לים כנרת". [גבעת שאול]
"ר' עקיבא עם כ"ד אלף תלמידיו קבורים סמוך לטבריא... ובכאן[12] מבואר דרבי עקיבא נקבר במערה באנטיפרס של קוצרין. וראיתי בספר תבואות הארץ פרק ג', אצל עיר גבתון, כתב שטעות סופרים הוא כאן, וצריך לומר 'של קצרה', והיא קצרה דגלילא, שהוא בתוך ע' אמה לבית מעון. וכן כתב עוד אצל עיר קצרה הישנה של צפורי, שהעיר הזאת היא בהר למערב טבריא בערך שליש שעה, ונודע תכונתה על ידי ציון מערת ר' עקיבא שנקבר במערת קצרה, כנזכר במדרש משלי שהוליכוהו לאנטיפטרס של קוצרים, צריך לומר קצרה. עד כאן לשונו". [טבור הארץ]
"משם [מר' חייא] הלכתי לצד ימין למערת ר' עקיבא, ובאותו ההר סביב אומרים שנקברו כ"ד אלף תלמידיו... המערה של רבי עקיבא נסתמה, ולא נשארה אלא המערה החיצונה". [מסעות משה]
"למערב [טבריה] יש הר גבוה וארוך, ועליו קבר ר' עקיבא רבו של רשב"י". [תפארת ירושלים]
 
גדולים צדיקים במיתתם
נסים ונפלאות על קברי הצדיקים
"מעשה היה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים ור' יהושע הגרסי היה תלמידו ומשמשו. ערב יום הכפורים נפטר ממנו והלך לביתו, בא אליהו ז"ל ועמד על פתח ביתו, אמר ליה שלום עליך רבי, אמר ליה שלום עליך רבי ומורי, אמר ליה כלום אתה צריך, אמר לו ומי אתה, אמר ליה כהן אני ובאתי להגיד לך שרבי עקיבא מת בבית האסורים. מיד הלכו שניהם לבית האסורין ומצאו פתח שער בית האסורין פתוח ושר בית הסוהר היה ישן וכל האסורים היו ישנים והשכיבו את ר' עקיבא על המיטה ויצאו. מיד נטפל אליהו ז"ל ונטלו על כתפיו, וכשראה רבי יהושע כך א"ל לאליהו ז"ל רבי והלא אמש אמרת לי שכהן היית וכהן אסור לטמא במת, אמר לו דייך ר' יהושע בני, חס ושלום שאין טומאה בתלמידי חכמים ואף בתלמידיהם. והיו מוליכים אותו כל הלילה עד שהגיעו לאנטיפרס של קוצרין, כיון שהגיעו לשם עלו שלש מעלות וירדו שלש מעלות ונפתח המערה לפניהם וראו שם כסא וספסל ושולחן ומנורה, והשכיבו את ר' עקיבא על המיטה ויצאו, וכיון שיצאו נסתמה המערה ודלקה הנר על מנורה, וכשראה אליהו כך פתח ואמר: אשריכם צדיקים ואשריכם עמלי תורה ואשריכם יראי אלהים שגנוז וטמון לכם ומשומר לכם מקום בגן עדן לעתיד לבא, אשריך רבי עקיבא שנמצא לך מלון ערב בשעת מיתתך". [ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמד, וראה לעיל עובדות והנהגות ובהערה 126]
"מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין. אחר מיתת רבי שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל, גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה, מה עשה רבי עקיבא, הלך והקהיל קהילות ברבים וישב ודרש. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה עוסק בתורה ודורש ומקהיל קהילות ברבים, אמר לו, עקיבא אי אתה מתיירא מאומה זו? אמר לו, אתה הוא פפוס שאומרים עליך שחכם גדול אתה, אי אתה אלא טיפש. אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על שפת הים וראה דגים שהיו מתחבאים בים. אמר להם, מפני מה אתם מתחבאים, אמרו לו, מפני רשתות ומכמורות שבני אדם פורשין לנו. אמר להם, עלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם. אמרו לו, אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות אתה, אי אתה אלא שוטה. ומה עכשיו שאנו עומדים במקום חיותינו אנו מתייראין, אם אנו עולין ליבשה על אחת כמה וכמה. אף אנחנו, מה עכשיו שאנו יושבין ועוסקין בתורה שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך, כך אנו מתייראין, אם אנו יושבין ובטלין על אחת כמה וכמה, אמרו, לא היו ימים מועטים עד שתפסו את רבי עקיבא וחבשוהו בבית הסוהר, ותפסו את פפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו רבי עקיבא, פפוס, למה הביאוך לכאן. אמר לו, אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. והיה יהושע הגרסי משמשו בכל יום, והיה מכניס לו מים במידה. יום אחד מצאו שומר בית האסורין, אמר לו, היום מימיך מרובים, שמא לחתור בית האסורים אתה מבקש, שפוך חציין ותן לו חציין. כיון שבא אצל רבי עקיבא אמר לו, תן לי מים ליטול ידי. אמר לו, רבי, כדי שתייה אין מספיקין וליטול ידיך מספיקין? אמר לו, ומה אעשה שהרי אמרו חכמים כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, מוטב שאמות מיתת עצמי ואל אמות שתי מיתות. כשהגיע יום הכפורים היה יהושע הגרסי נפטר ממנו והלך לביתו. אותו היום היה רבי עקיבא מיתדין קומי טורנוסרופוס, ואתת ענתא דקריאת שמע והוון מסרקין לבשריה במסרקא דפרזלא, ותקלין לבשריה במקולא, וקרי קריאת שמע וגחין, אמר לו סבא, סבא או חרש אתה או מבעט ביסורין אתה. אמר לו, תיפח רוחיה דההוא גברא, לא חרש ולא מבעט ביסורין אני, אלא כל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה (דברים ז) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, רחימתיה בכל לבי, רחימתיה בכל ממוני, ובכל נפשי לא הוה בדיקא לי, וכיון דמטית לי בכל נפשי ואתת עונתה דקריאת שמע לא אפלגית עליה? בגין כן אנא קרי שמע וגחין. ואף תלמידיו אמרו לו, רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק ובכל נפשך ואפילו הוא נוטל את נפשך, ואמרתי אימתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? יצאתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה, אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. לאחר שהיה מת לא הניחוהו לקוברו והחזירוהו לבית האסורין, ושכב שם שר בית הסוהר לשמרו. בא אליהו הצדיק ועמד על פתח יהושע הגרסי. אמר לו, שלום עליך רבי, אמר ליה, שלום עליך רבי ומורי. אמר לו, מי אתה, כלום אתה צריך? אמר לו, כהן אני ובאתי להגיד לך שרבי עקיבא מת בבית האסורין. מיד הלכו שניהם לבית האסורין, מצאו דלת שערי בית האסורין פתוח, ושר בית הסוהר היה ישן, וכל מי שהיו בבית הסוהר היו ישנים, והושיב את רבי עקיבא על המיטה ויצא. מיד נטפל לו אליהו זכור לטוב ונטלו על כתפו, וכשראה יהושע הגרסי כך, אמר לאליהו, רבי, והלא אמרת לי כהן אתה, והלא כהן אסור להטמא למת. אמר לו, חייך רבי יהושע בני, חס ושלום שאין טומאה בצדיקים אף לא בתלמידיהם. והיו מוליכין אותו כל הלילה, עד שהגיעו אצל אנטיפטרס של קוצרים. כיון שהגיעו לשם, עלו שלש מעלות וירדו שלש מעלות, ונפתחה המערה לפניהם, וראו שם במערה כסא וספסל ושלחן ומיטה ומנורה, והשכיבו לרבי עקיבא על המיטה ויצאו. כיון שיצאו, נסתמה המערה, ודלקה הנר על המיטה. וכשראה אליהו זכור לטוב כן, פתח ואמר, אשריכם צדיקים, ואשריכם עמלי תורה, ואשריכם יראי שמים, שגנוז לכם וטמון לכם ומשומר לכם מקום בגן עדן לעתיד לבא. אשריך רבי עקיבא שנמצא לך מלון טוב בשעת מיתתך, ועליך נאמר, חכמות בנתה ביתה וגו', וישבה לפתח ביתה וגו', טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה וגו', על ענין השלחן ומיטה ומנורה הערוכים שם בתוך המערה". [מדרש שוח"ט משלי פרשה ט]
"שמעו את דברי אשר שמעתי מזה כמה שנים מפי הזקן הכשר כה"ר אברהם סתהון נ"ע אשר היה שמש לרבנים הראשונים כמלאכים, ומפיו ממש שמעתי מעשה שהיה בישמעאלי אחד בעיר הקודש טבריא תוב"ב, שהיתה לו שפחה אחת חרשת, שלא שומעת ולא מדברת. והישמעאלי הנזכר, איש וביתו, הרבה הכבידו עולם עליה בשירות וצווחות והכאות וכיוצא, וכל דבר הקשה יתנו לה, וכל דבר הקטון ישרתו אותו שאר המשרתים. פעם אחת הכתה אותה גבירתה מכות אכזריות, והיא אין לה פה לדבר. ותברח מפניה אל מחוץ לעיר. וכאשר נטו צללי ערב עלתה אל ההר, חמד אלקים, הנזכר, וישבה בתוך המערה הנזכרת. ויהי בחצי הלילה ותראה איש אלוקים קדוש הוא רבי עקיבא זיע"א, ויאמר לה: מי את? ולא השיבה אותו דבר לבעבור שהיא חרשת, כנזכר. ויען ויאמר לה: דברי. תיכף אזי פיה פתחה וענתה ואמרה: אני שפחת פלוני, ומפני גברתי אנכי בורחת כי הכבידו עלי הרבה ולא יכולתי לסבול. אזי אמר לה רבי עקיבא זיע"א, בואי לקטי אבנים. ותיכף עמדה ונשאה ולקטה משם אבנים. אמר לה: עשי שורת אבנים בכאן במקום הזה. וגם הוא זיע"א כנגדה עשה לו שורה אחרת. ויען ויאמר אליה: שמעי בת וראי והטי אזנך, והיה בבוקר השכם תלכי לאדוניך והשתחוי לו ותאמרי לו שילך עמך אצל הרב של העיר ויאמר לו יביא אומן ויבנה בכאן צורת קבר, כי זה הוא המקום המכוון כנגד מקום מנוחתי למטה בתוך המערה. ויהי בבוקר בטרם יכיר איש את רעהו, ירדה מההר והלכה בזריזות גדולה לדפוק על שער חצר אדוניה. והמה קמו עמדו ופתחו השער והנה היא שפחתם. ותדבר אליהם, כדברים האלה דיבר אלי אדוני הארץ, והוא גרם למשיח אילמים, וכך וכך היה המעשה. ואזי תיכף עמד על עמדו אדוניה והוליכה אצל הרב. והיה קידוש ה' נורא מאד, שכל הגוים יודעים כי שפחתו אילמת, וזה ידוע לכל באי שער עירו. ותיכף אחר תפילת שחרית עלה הרב בעצמו, ויעלו עמו כמה רבנים, והאומן גם כן עמהם. ומצאו שתי שורות אבנים במקום ההוא כאשר אמרה, ותיכף בנו המצבה הזאת הנראית בראש ההר. עד כאן שמעתי מפיו שזה היה בימיו. [טובת מראה]
"ועוד זאת אות ומופת אשר שמעתי מפי הרב מר שארינו כמהר"ר משה בהלול ז"ל כי בימים הראשונים אשר עלה לעיר הקודש טבריא ת"ו אשתו עמדה מלדת או היו בניו מתים, פעם אחת עלו להשתטח איש וביתו על קבר הצדיק הנזכר [רבי עקיבא] וביקשו רחמים שהקב"ה יפקדם בבן זכר ויקראו אותו על שם הצדיק. הם גמרו בתפילה וביקשו ורצו להלוך למערת רבי חייא ובניו זיע"א והם תעו במדבר ולא ידעו אנא יפנו לעזרה. ויהי הם נבוכים בארץ והם ראו ציפור אחד מצפצף בקולו והולך לפניהם. אז אמרו, נלך למקום שהציפור הולך, אנחנו נלך אחריו. וכן היה, עד שהגיעו למערת רבי חייא ובניו זיע"א והלך הציפור לדרכו. אזי ידעו כי זכות התנא האלוקי היא שעמדה, וברוך ה' נענו ונולד להם בן זכר, וקראו אותו עקיבא חייא, על שם רבי עקיבא ורבי חייא זיע"א. ומשם ואילך היתה יולדת ברוך ה'. עד כאן". [טובת מראה]
"פעם אחת היתה עצירת גשמים וקראו צום ושפכו תחינות ובקשות לפני אדון עולמות ולא נענו מן השמים... נכנסו חשובי העיר לפני הרב הצדיק הקדוש זצוק"ל, ובקשו מכ"ק להעתיר בעדם... מיד לקח עמו אלופי העדה עשרה יראי ה' וציוה לשכור להם חמורים לעלות על הר ציון התנא האלוקי ר' עקיבא זיע"א וגם יקחו עמהם בגדי הגשם להתעטף בהם מפני הגשם והיה לפלא גדול בעיניהם. ויתמהו איש לרעהו כי חום השמש קדרה על ראשיהם מאוד, אולם היו כמחרישים לדעת. הנה הולכים בדרך פגע בהם ישמעאל אחד רוכב על סוסו וכשראה אותם עמד על עמדו ושאל אותם לאמר, אחי אנה תלכו, ומה בגדי הגשם אשר בידכם... ויהי כאשר באו אל ציון התנא רבי עקיבא ז"ל נשתטח הה"צ הנז"ל על קברו והם עמדו ובכו בכי רב ויקם על רגליו ויאמר להם נקומה ונלכה באור ה' כי שמע לקולנו. הם לא באו לאמצע הדרך נתקדרו השמים בעבים וקולות וברקים חזק מאוד... בשמוע הישמעאל הנז"ל מעשה הגדול והנורא אז כרע והשתחוה ואמר, ברוך ה' אשר שומע לקול עמו ישראל ברחמים". [חיבת ירושלים, תוספת המו"ל, וראה בשערי ירושלים פרטים נוספים]
 
 
מיקום וזיהוי הקבר
ע"פ עולי הרגל וע"פ לשונו של ר"ח ויטאל ברור כי המקום הינו כמצויין כיום, אולם לא במערה השמאלית שבה יש את הכיתוב ע"ג השיש, [לפי דעת חלק מעולי הרגל שם קבורה אשתו], כי אם במערה הימנית מאחורי הספסלים. מערה זו פתחה לכיוון מזרח [היינו הפתח למזרח המערה] כלשונו של ר"ח ויטאל. [יש לציין כי עד לפני 70 שנה היו מציינים את קברו של ר"ע ע"י גל האבנים שהיה בסמוך לו, וכך נזכר בספרי רבני טבריה ובטוב ירושלים כי הגל הוא הסימון היכן טמון ר"ע, והוא ה'ציון' הנזכר בשבחי ירושלים. דבר זה היה נהוג בכל מקום שקשה לראות את הקבר למרחוק מחמת שיפוע ההר, או מיקום טופוגרפי לא ישר ונראה למרחוק, היה מציין הגל, שהיה גבוה, את הסמיכות לציון, וכך היה קל להגיע לקבר ממרחוק. כך הוא אצל נחמיה העמסוני בפרוד, כך הוא אצל אבא אושעיא איש טיריא, ובעוד מקומות בהם עשו גל או ע"ג המערה, או בסמוך לה. בשנים המאוחרות 'הפכו' את הגל לציונו של הרמח"ל ללא מקורות מוסמכים[13] [ואיגרת רבני טבריה אינה ברת סמכא לקביעת עובדא זו מאחר שנכתבה בחו"ל, ולעומתה איגרת מחדשי היישוב בכפר יסיף שנכתבה בארץ, ראה בפרק כפר יסיף בסוף פרק זה], וראה לעיל מה שכתב ב'טובת מראה' לגבי מיהו שבנה את גל האבנים הלז].
כאן המקום להתייחס לתמיהה מלשון המדרש [ילקוט משלי תתקמד, מדרש שוח"ט משלי ט ובתוס' ב"מ קיד, ב - ראה לעיל 'טבור הארץ'] כי רבי עקיבא נקבר באנטיפרס של קוצרין, מקום המזוהה ליד ראש העין ולא בטבריה כלל. אולם התשובה לדבר היא כי אנטיפרס מקום תלמידי ר"ע ['מגבת ועד אנטיפרס'] הוא בטבריה המכונה 'אנטיפס' ע"ש מי שבנה אותה - הורדוס אנטיפס. כמו"כ בסביבות טבריה היתה לרומאים קצרין – מקום תחנות החיל. הקצרין נתון בתוך 70 אמה ושיריים לאיצטדין הנמצאת בין בית מעון לטבריה [ירושלמי עירובין ה, א]. האיצטדין ידוע עד היום בהר ברניקי, ההר הסמוך להר בו קבור ר"ע, ומיקומו מתחת לארמון בת המלך ושימש כתיאטרון רומי, ור"ע אכן קבור בין טבריה העתיקה לבית מעון שבראש ההר [חורבת תל מעון]. לכך מקום קבורת ר"ע שהיה מחוץ לעיר טבריה, בהר שליד האיצטדין, נקרא 'אנטיפרס של קוצרין'.
 
 
בני רבי עקיבא:
 
אין אנו יודעים איזה מבניו של רבי עקיבא קבורים עמו, אך נביא פירוט של הבנים שהוזכרו במקורות[14].
 
עובדות והנהגות
'מצא אשה מצא טוב' [משלי יח, כב] – המיתה היא מרה, אולם אשה רעה היא מרה מהמיתה. מעשה בבנו של ר' עקיבא שנשא אשה וכל הלילה ישב ולמד ואשתו מאירה לו בעזרת הנר. בבוקר שאלו רבי עקיבא: מצא או מוצא? אמר לו בנו: מצא [מדרש תהלים (בובר) נט, ג].
 
רבי יהושע בן רבי עקיבא
 
רש"י [שבועות ו, א] סבור כי ר' יהושע זה הוא התנא ר' יהושע בן קרחה, ונקרא בן קרחה על שם רבי עקיבא שהיה קרח [בכורות נח, א], אך התוספות [שבת קנ, א] דחו דעה זו.
רבי חיים ויטאל [שער הגלגולים הקדמה לו] כתב: "גם אמר לי מורי ז"ל כי הוא ראה בעיניו את ר' יהושע בן קרחה ואת ר' יהושע בנו של ר' עקיבא ואינם איש אחד, היפך מש"כ רש"י בפ"ק דשבועות בסוגיא דבהרת ששניהם אחד".
 
עובדות והנהגות
"מעשה בר' יהושע בנו של ר' עקיבא שנשא אשה, והתנה על מנת שלא לזון ושלא לפרנס, ולא עוד אלא שתהא זנתו, ומפרנסתו ומלמדתו תורה. וכיון שבאו שני רעבון, וחלקו הנכסים ביניהן, התחילה קובלת עליו לחכמי ישראל. אמר להן: היא נאמנת עלי יותר מן הכל. אמרה להן: בודאי כך התניתי עמו, [אמרו לה החכמים] אין אחר קניין כלום" [ירושלמי כתובות ה, ב].
"שבעה דברים ציוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: בני, אל תשב בגובהה של עיר ותשנה [שלא יפסיקו אותך העוברים והשבים ממשנתך. רש"י], ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים [כי טרודים הם במשנתם ולא בענייני הציבור. רש"י], ואל תכנס לביתך פתאום, כל שכן לבית חבירך, ואל תמנע מנעלים מרגליך, השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה, ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, והוי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו" [פסחים קיב, א].
 
רבי שמעון בן רבי עקיבא
 
אין בידינו פרטים על בן זה של רבי עקיבא, מלבד העובדה שנפטר בחיי אביו: "אין מבטלין תלמוד תורה למת עד שתצא נשמתו. וכשהיה שמעון בנו של רבי עקיבא חולה, לא ביטל מבית המדרש שלו, אלא פיקדו ביד שלוחין. בא הראשון ואמר לו נטען, אמר להם שאלו. בא השני ואמר לו הכביד, החזירן לתלמוד תורה. בא השלישי ואמר לו גוסס, אמר להם שאלו. בא הרביעי ואמר לו השלים, עמד וחלץ את תפיליו וקרע את בגדיו, ואמר להם: אחינו ישראל שמעו, עד כאן היינו חייבין בתלמוד תורה, מכאן ואילך אני ואתם חייבין בכבודו של מת. נתקבצו קהל גדול לכבוד בנו של רבי עקיבא, אמר להם הוציאו לי ספסל מן הקברות, הוציאו לו ספסל מן הקברות וישב עליו ודרש ואמר, אחינו ישראל שמעו, לא שאני חכם, יש כאן חכמים ממני, ולא שאני עשיר, יש כאן עשירים ממני, אנשי דרום מכירין את רבי עקיבא, אנשי גליל מאין מכירין, האנשים מכירין את רבי עקיבא, הנשים והטף מאין, אלא יודע אני ששכרכם מרובה, שלא נצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצוה, מנוחם אני אילו היו לי שבעה בנים וקברתים כשמת בני, ולא שאדם רוצה לקבור את בניו, אלא יודע אני שבני בן העולם הבא הוא, שזיכה את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" [מסכת שמחות ח, יג].
בסעודת נישואיו עשה לו אביו משתה, ועל כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך ואומר 'חמרא טבא לחיי רבנן ותלמידיהון' [ירושלמי ברכות ו, ח].
 
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתם בטבריה עם אביהם:
כת"י אילן ב'.
 
תלמידי רבי עקיבא:
 
בענין מספר התלמידים שהיו לרבי עקיבא ישנם חילוקי דעות: בבבלי [יבמות סב, ב] מדובר על שנים-עשר אלף זוגות של תלמידים, כלומר עשרים וארבעה אלף. לעומת זאת במדרש רבה [בראשית סא, ג] מדובר על שנים-עשר אלף תלמידים בלבד, וראה לעיל (הרמב"ם) ברשימת קברים לנוסע אלמוני מקנדיאה שציין י"ג אלף תלמידים הקבורים עם רבי עקיבא, בניגוד לרוב עולי הרגל שציינו כ"ד אלף.
 
עובדות והנהגות
ראה לעיל, רבי עקיבא.
 
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתם בטבריה:
רוב העדויות טוענות שנטמנו ברחבי ההר, סביב קבר רבי עקיבא שבראשו. ישנן עדויות שציינו את התלמידים בפשטות יחד עם רבם רבי עקיבא, וכנראה מכוונות לאותה מסורת. קיימות גם עדויות הטוענות שהתלמידים פזורים בטבריה, עדויות שלא דייקו במקום הקבורה, וכן שנ